<h1>ראבי"ה סימן אלף כ'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
בשילהי פרק זה בורר אמר לפניו ר' אל(י)עזר מי שנושה בחברו וכו' אמר רב ספרא אמר ר' יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך הדבר לשאל כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו והיבמה הולכת אחר היבם להתירה אמר רב אמי אפילו מטבריא לציפורי א"ר אבהו מאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה אמר אמימר הילכ' כופין אותו לילך למקום הוועד א"ל ר' אשי לאמימר והא"ר אלעזר כופין אותו ודן בעירו הני מילי היכא דקאמר לוה אבל אמר מלוה עבד לוה לאיש מלוה. ושמעתי בשם רבינו יב"א שפסק דלא כייפינן להו לבי דינא למיכתב פסק דין אם יפה דנו אם לאו, אבל היכא דכפו אותו לדון בפניהם והוא היה רוצה לילך למקום הוועד, הילכך כופה אותן לכתוב לו פסק דין. אבל בזמן הזה שבלא כפייה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד לא מצי כייף להו לכתוב פסק דין. ואומר אני אפילו לדברי רבינו יב"א, הני מילי אם המתחייב צועק על פסק דין להראותו אם יפה חייבוהו או לאו. אבל אותו שיצא זכאי מב"ד, אם צועק ומבקש לכתוב לו פס"ד שזיכוהו או שחייבוהו לחברו לתת לו ממון, הדין עמו. וכן אותו שנתחייב (או) אם עשה ציווי ב"ד כותבין לו. דגרסינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה ע"א) ההיא איתתא דמחייב שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו ההוא בעל דינא תיתי ותשבע לי במאתי' אמרה להו כתבו לי זכותא דכי משתבענא יהבו לי, פירוש שיתנום ביד שליש עד שתשבע ותטלם לזכוותה שיצאת פטורה בשבועה שנשבעה. (דלא נשבעה למחזי לשיקרי דכתבינן) [ולא חיישינן למיחזי כשיקרא וכתבינן]. והא דגרסינן בפרק שנים אוחזין (ב"מ ט"ז ע"ב) כפרן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמר[ו] לו צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו ורב זביד פליג עלה ואמר דבתרווייהו נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, התם מפני שטוען קיימתי כבר ציווי ב"ד והוי כבר שיקרא בשעת כתיבה. ולא דמי למיחזי כשיקרא דלא חיישינן לה. ומשם נמי ראייה דאי לאו הכי הוה כתבינן למלוה זכותו. ונפקא מיניה דהיכא דלא טעין כי פרעתי וקיימתי ציווי ב"ד, שאינו יכול למחות מלכתוב למלוה זכותו. וכן הב"ד אינן יכולין לסרב. מדקאמר רב נחמן כותבין ונותנין לו. וגרסינן בפרק אע"פ (כתובות ס"ד ע"א) אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה וכו' עד תני לארוסה. משמע כותבין למי שהזכות שלו. ואין לדחות כותבין אומרין, כדאמר בריש פרק הכותב (פ"ג ע"א) תני ר' חייא מאי כותב אומר, חדא דפשיטא שפוסק דינו ותו דקאמר ונותנין לו. ונראה לי דאפילו אם ביד המלוה פסק דין כתוב וחתום שחייבו לבעל דינו לתת לו כך וכך ממון, וטוען הלווה פרעתי וקיימתי ציווי ב"ד כמו שכתבו לך, נאמן בלא עדים ובשבועה. דדווקא בשטרא דקאי לגוביינא ימים רבים שכותבין לעדות לא מהימן לומר פרעתיך, דאמר רב פפא (שבועות מ"א ע"א) האי מאן דאפיק שטרא עילויה חבריה וא"ל שטרא פרוע הוא לא מהימן ואם טען אשתבע לי דלא פרעתיך משבעי' ליה, אבל פסק דין אין כותבין לזכרון עדות אלא כי היכי דלא ישכחו ב"ד את מי זיכו ואת מי חייבו. דגרסינן בשילהי מסכת' קידושין (ע"ד ע"א) נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי וזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין עומדים לפניו אינו נאמן. ודווקא דיין אחד אינו נאמן אבל ב' וג' דיינין נאמנין כעדים דעלמא. ובתוספתא (דקידושין [ב"ק פ"א ה"ו]) גרסינן אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו הרי הוא כשאר כל אדם. פירוש כעד דעלמא. ופעמים שיחיד מומחה דן יחידי ואינו נאמן לכך כותב פסק דין לאלתר. וכן יחיד דן אי קבלוה עלייהו, כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ה' ע"א) אי קיבלוך עלייהו לא תשלם. ודכוות' אמרינן בפרק היו בודקין (שם מ' ע"א) ושני סופרי הדיינין כותבין דברי המחייבין ודברי המזכין. ומעשה בא לידי בשכבר, שהיה ביד אחד פס"ד שחייבוהו ב"ד לכשנגדו כך וכך ממון, וזה היה טוען פרעתי לך שוב בציווי ב"ד, ופטרתיו בשבועה. ושלחתי הדברים לרבינו אבי זצ"ל והודה לדבריי. ואמר שכך קיבל מרבותיו דנאמן אפילו בידו פס"ד. וכן כתוב בתוספת' רבינו יצחק ב"ר מרדכי זצ"ל דההיא צא תן לו דנאמן לומר פרעתיו, לא שנא אם הוא בעל פה או אם ביד המלוה כתוב פס"ד. ונראה לי דבזמן הזה אין חילוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו, שאין ב"ד מקפידין בלשונם ואפילו לרב יוסף בר מניומי. אבי העזרי.
